אחרי שירות צבאי אינטנסיבי, אתם פושטים את המדים ועוברים לאזרחי. אבל עם ההתרגשות מגיעות השאלות האמיתיות והמבלבלות: איך מתנהלים בעולם הזה של המבוגרים? מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי? ומה בעצם היה כאן בשנתיים או 3 האחרונות שנקראות צבא?
וואו. זה עבר. אחרי הספירה לאחור, הציפייה, החלומות על מה תעשו אחרי הצבא, הוא הגיע. השחרור. וזה כיף ומרגש, וחופש, וחלומות וציפיות. אושר אמיתי! ואז… אחרי שבועיים או שלושה פתאום זה נהיה קצת מוזר. השגרה שהייתם רגילים אליה כבר לא קיימת. במקום מדים צריך כל יום לבחור בגדים, בשביל לעלות לאוטובוס לא מספיק להראות כרטיס וצריך אשכרה לשלם, לקום כל יום ב-1 בצהריים הופך להיות כבר פחות ומלהיב.
ואז, שם, מתחילות לצוץ השאלות האמיתיות. ולפעמים גם המבלבלות והמפחידות. רגע, מה אני עושה עם החיים שלי עכשיו? מה זה בעצם העולם הזה של המבוגרים שאני נכנס אליו? מי ידאג לי עכשיו? ולמה ההורים שלי נראים כאלה מודאגים אם כבר סיימתי את הצבא?
השחרור הוא סוג של רעידת אדמה
השחרור היא נקודה בה הכול שביר. אתם צריכים ללמוד הכל כמעט מאפס. פתאום יש לכם חופש מוחלט, אף אחד לא אומר לכם מה לעשות, ואתם אמורים לנהל את כל הכסף שלכם בעצמכם. אחרי כל כך הרבה שנים במסגרות התחושה הזאת יכולה להפחיד ואפילו ממש לאיים. אז קודם כל חשוב שתדעו שאתם לא לבד. עבור כולם השחרור מהצבא זה סוג של רעידת אדמה.
וברעידת אדמה כולנו מחפשים משהו יציב להאחז בו. זה יכול להיות חבר טוב שהשתחרר איתכם, תחביב שאהבתם וזנחתם ועכשיו אתם חוזרים אליו, תבחרו לכם משהו יציב שייתן לכם עוגן בתקופה הזו. תוכלו ללכת לייעוץ תעסוקתי וכבר להתחיל לחשוב על העתיד שלכם, תוכלו להיעזר בתכניות מועדפת, שמציעות חוץ מעבודה לגוף גם מזון רוחני לנפש.
והכי חשוב זה להרפות, לקחת אוויר ולדעת שלמרות הבלבול וחוסר הוודאות התקופה שאחרי הצבא היא תקופה מופלאה.
הצבא נתן לכם הרבה יותר יכולות ממה שאתם חושבים
אתם יוצאים לאזרחות ושואלים את עצמכם: מה בעצם קיבלתי? עם מה אני יוצא? אז אם שירתתם בדובר צה”ל או ב-8200 הרווח הוא מאוד מיידי. אתם יכולים להשתלב בעבודה בתקשורת או בחברות הייטק ואתם כבר מאוד מבוקשים בשוק האזרחי. אבל גם אם הייתם בתפקיד שאין לו מקבילה ברורה באזרחות, אם תעצרו רגע ותבחנו, תראו שיצאתם עם רווחים עצומים.
תנסו לחשוב על הנער או הנערה שהייתם כשנכנסתם לצבא. צעיר, ילדי, חששן. ואיך אתם יוצאים ממנו עכשיו? איזו רמת בגרות ועצמאות הייתה לי לפני ועכשיו? עם איזה אתגרים התמודדתי ומה למדתי על עצמי?
חשוב שתזכרו: אם בצבא יצאתם למסע ארוך, עם משקל לא הגיוני על הגב, לא האמנתם שתצליחו לשרוד אותו – ולא ויתרתם לעצמכם והגעתם לסוף המסלול – הצלחתם. ואת אותה הצלחה אתם לוקחים איתכם לאזרחות. להסתער על כל יעד, לא לפחד מדברים קשים, לדעת שהכל זה בראש.
חוויתם חוויות שחישלו אתכם וביגרו אתכם. לעמוד עם נשק ואפוד בארבע לפנות בוקר, לקבל החלטה איזה חייל יוצא לקורס ואיזה לא, לשמור על מוצב בקור של 4 מעלות. התמודדתם עם דברים שלא חלמתם עליהם, קיבלתם כלים לקבלת החלטות ולהתמודדות עם לחץ. אלו דברים שאף בית ספר לא יכול ללמד אתכם.
פגשתם אנשים שונים מכם שלא הייתם יכולים לפגוש בשום סיטואציה אחרת. כי מתי עוד תזכו לחיות עם כל כך הרבה אנשים שונים מכם? דתי, חילוני, דרוזי, תל אביבי, מתנחל – זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל בשביל רבים המשוחררים זה תמהיל החברים שיילך איתם הלאה לכל החיים.
ובסוף, הכי פשוט, הכי ראשוני והכי נכון. בזכותכם, ובזכות התרומה שלכם, החברים שלכם, המשפחות שלכם וכל אזרחי ישראל יכולים לישון בלילה בשקט כי יש מי ששומר עליהם. ואנחנו בטוחים שגם לכם זה נותן תחושת גאווה וסיפוק.
גם ההורים שלכם מבולבלים
אתם חוזרים הביתה אחרי שנתיים או שלוש שלא הייתם. איך חיכיתם לזה, להרגיש בבית, לחזור למקום המוכר והידוע שלכם. אבל פתאום החזרה לבית של ההורים נראית אחרת ממה שדמיינתם. אין לכם כח לשאלות של: “אז מה אתה עושה היום” ו”אולי תתחיל לקום בבוקר?”. במקום שההורים שלכם יהיו שם בשבילכם אתם מרגישים שהם מעיקים עליכם,שאין לכם אוויר.
אז חשוב שתדעו שגם ההורים שלכם מבולבלים. אחרי תקופת הצבא, שבה הם לא יכלו לדעת מה איתכם ואיפה אתם ודאגו לכם מרחוק – גם אצלם יש ירידת מתח גדולה. וגם להם לא כל כך ברור מה צריך לקרות עכשיו ואיך פתאום הנער שהם שלחו לצבא נהיה איש בוגר ועצמאי.
ולפעמים גם התגובות שלכם מאוד מבלבלות אותם והופכות אותם לחסרי אונים. אם אתם, שאהבתם לדבר על הפקודים שלכם ועל חוויות מהצבא, פתאום לא רוצים לשתף אותם בשום דבר. או למשל, אם בצבא הייתם מתעוררים למסדר בוקר בארבע והייתם מספרים להורים על זה בגאווה, ופתאום גם בשתיים בצהריים אין לכם כח לקום מהמיטה.
וטבעי שגם הם נראים לחוצים וגם להם זה לא פשוט. אז מה אתם יכולים לעשות? קודם כל להיות מודעים. ולהבין שאולי הם רוצים לעזור לכם ופשוט לא יודעים איך. אם יש לכם דיבור עם ההורים שווה לפתוח איתם את הנושא. תופתעו לגלות כמה גם הם רוצים לדבר.
